ירושלמי- ברכת המזון ופועלים

התורה מלמדת אותנו מצות עשה לברך על המזון שאכלנו. לימדונו חז"ל שהאוכל פת צריך לברך במקום שאכל. ובלשון הרמב"ם: "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת שמעין שלוש, צריך לברך אותה במקום שאכל."

ואם שכח לברך במקומו, וכבר הלך מהמקום שבו אכל, מה יעשה?

נחלקו בזה בית שמאי ובית הלל במשנה בברכות פרק שמיני: "מי שאכל, ושכח ולא בירך. בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר."

בבבלי (נא:) מביאים ברייתא, המביאה דיון בין בית הלל לבית שמאי בהסברת מחלוקתם: 

"תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (בנין גדול וגבוה) ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן?"

לכאורה בית שמאי עונים לבית הלל תשובה ניצחת. ואכן הגמרא לא מביאה מענה בפיהם של בית הלל. ובאמת בהמשך הגמרא, מספרים על אנשים שהקפידו לנהוג במקרה כזה כבית שמאי וזכו על כך לשכר גדול מן השמים. ומכך למדו הראשונים שראוי לנהוג כמו בית שמאי בענין זה, ויש אפילו שפסקו כמו בית שמאי. וההסבר מאוד מובן: "לכבוד עצמו הוא עולה, לכבוד שמים לא כל שכן?"

הבבלי נוטה לשיטת בית שמאי בסוגיא זו, ומשאיר את הסברא של בית הלל ב"צריך עיון". 

בדורנו, יש ללמוד את שני התלמודים יחד, כדברי הרב קוק בהרבה מקומות. כגון: "כשהמעלה הנשמתית עולה, מתאגדים התלמודים יחד, ודברי תורה נעשים רעים זה לזה ודודים זה לזה." (שמונה קבצים ח, קמב) 

ונראה שבהרבה מאוד סוגיות, הירושלמי מאיר את מה שמסתירים בבבלי. 

בסוגייתנו הירושלמי אומר כך:

"רבי יוסטא בר שונם אמר: תרין אמורין (= שני אמוראים לימדו את טעמי השיטות במשנה), חד אמר טעמון דבית שמאי וחד אמר טעמון דבית הלל (= אחד אמר את טעמם של בית שמאי ואחד אמר את טעמם של בית הלל). 

מאן דמר טעמון דבית שמאי: אילו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות, שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו?! אף הכא (= גם כאן) יחזור למקומו ויברך! 

מאן דמר טעמהון דבית הלל: אילו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור, שמא מטריחין שיחזור למקומו ויברך?! אלא מברך במקום שנזכר, אף הכא מברך במקום שנזכר."

בית הלל אומרים כאן דבר נפלא. כל אדם נחשב בעינינו כפועל העוסק במלאכתו, שחז"ל הקלו מאוד בדיני ברכת המזון אצלו, מחמת המלאכה שבה הוא עוסק. כל אדם הוא פועל, שמן הסתם עושה דברים חשובים בחייו. אם תחייב אותו לחזור למקומו ולברך, זה על חשבון שאר העניינים החשובים שבהם הוא עסוק. כשם שלא מטריחים פועל, כך לא מטריחים כל אדם לחזור למקומו כדי לברך דווקא שם. "יברך במקום שנזכר" וימשיך במעשיו. כך אומרים בית הלל. 

מתוך סוגיית הירושלמי ברור שהלכה כאן כבית הלל, כמו שאר המחלוקות ביניהם. 

נראה שיש לסכם את הדברים כך (עיין באגרות הראיה, אגרת תשפז):
בבבלי מלמדים אותנו שחיי המצוות שלנו הם מעל חיי העולם הזה. העיקר למעשה כבית שמאי, שאין ערך לדברי הרשות, כאשר שכח לברך במקומו. זה לפחות כמו מי ששכח שם זהב ואבנים טובות. החיים הא-לוקיים שלנו הם מעל החיים הטבעיים של העולם הזה. עם ישראל הוא מעל הטבע. "ולא שמנו כמשפחות האדמה".

אחרי שהבנו את זה טוב טוב, בא הירושלמי ומלמד אותנו, שדרגתנו העל טבעית, אינה נשארת בשמים. היא יורדת לארץ. כל חיי העולם הזה שלנו, מוטבעים בחותם העל טבעי שלנו, והם מרימים את כל העולם הזה, ומחברים אותו עם העולם הבא. עם השמים.

הבבלי מלמד אותנו, שכאשר הירושלמי אומר שכולנו עושים דברים חשובים, ולא מטריחים כדי לחזור ולברך במקומו, זה לא בגלל שכבדות הטבע ותאוותיו גוברות, אלא מפני שהחיים שלנו, הטבעיים, מחוברים עם השמים, ולשמם אנחנו טורחים, ולשם אנו מרימים את טבעיות החיים.